בית ספר לאהבה

מה כולם רוצים? בסך הכול להיות מאושרים. ומתי אנחנו מאושרים? כאשר יש אהבה בחיינו. האהבה ממלאה אותנו בקסם מופלא ומרגש, טעם של גן עדן, והעולם כולו פתאום נראה יפה להפליא. כולם משתוקקים לאהבה. אפשר לומר שאנחנו נמצאים במין מרדף בלתי פוסק אחריה. היא מככבת כנושא המרכזי באין ספור ספרים, אופרות, סרטים ושירים.
אך למרות שכולם חולמים על אהבה, מעטים הם ברי המזל הזוכים להשיג אהבת אמת. ונשאלת השאלה – מדוע? מדוע האהבה הקסומה הזאת, שמילאה אותנו באושר בשלב זה או אחר בחיינו, לא נמשכה לאורך זמן? רובנו חווינו אכזבות, לב שבור, מפח נפש. היא נעלמה לה כשם שהופיעה, והשאירה אותנו פגועים ומאוכזבים. מסדרוני הרבנות גדושים בזוגות ממורמרים שאהבתם התקררה, או אפילו הפכה לשנאה.

האהבה שאנו מכירים, ניתן לכנותה “אהבת דגים”. אני אוהב דגים – אני אוהב לאכול אותם. אנשים אומרים שהם אוהבים פלאפל, שוקולד, סרט טוב וכולי. כלומר האהבה שאנו מכירים היא בעצם רצון למלא את עצמי בתענוג זה או אחר. ברגע שאיני ניהנה, כבר איני אוהב. “אהבה שתלויה בדבר – בטל דבר, בטלה אהבה”. כולנו מכירים את הביטוי “אהבה נכזבת”, ורובנו אף חווינו זאת על בשרנו. אהבה סופה להיות נכזבת כאשר היא מבוססת על כזב, על שקר. זו איננה אהבה אמיתית, אלא אהבה עצמית.
באהבה עצמית אנחנו רוצים למלא את עצמנו בתענוג, ודומה הדבר לכלב הרץ אחר זנבו. לעולם איננו יכולים למלא את עצמנו ולהגיע כך לסיפוק ולאושר. אנו רודפים אחר התענוג, אך מיד כשהוא מתמלא, אנו שוב חשים ריקנות ומחפשים אחר העונג הבא. וכך אנחנו נמצאים במרוץ בלתי פוסק אחר ההנאה. מרוץ מתסכל ומתיש שבסופו, בטרם נרד אל הקבר, אנו מגיעים לקצה המסלול המומים – לאן נעלמו חיינו?

מהו, אם כך, אותו כוח מסתורי שיש באהבה? לא סתם אנו מכנים “נשמה שלי” את מי שאנחנו אוהבים, כי האהבה היא בשורש נשמתנו. עמוק בפנים כולם משתוקקים אליה. השפה העברית מאד חכמה. האות ה’ מייצגת את אלוהים, ובמילה אהבה היא ממוקמת בין א’ לב’. אהבה אמיתית היא הכוח החזק ביותר בעולם, “עזה כמוות אהבה”, כי היא נובעת מהמקור שלנו, הבורא, שהוא אהבה טהורה. הבורא ברא אותנו כדי שנדבק בו ונהיה באהבה. “ואהבת את ה’ אלוהיך בכל לבבך, בכל נפשך ובכל מאודך”.
הדבר הכי קרוב בטבע שיכול להמחיש לנו את מהותה של אהבה אמיתית היא אהבת אם כלפי התינוק שלה. היא תעשה הכול עבורו, וההנאה הגדולה ביותר שלה זה כאשר הוא ניהנה. כל הזמן היא מכוונת רק למלא את מחסורו. לאחר לילות ללא שינה, כשהיא מאד עייפה, או אפילו חולה, היא בכל זאת תקום באמצע הלילה כדי לטפל בו. כי הרצון של התינוק חשוב לה יותר מהרצון שלה. היא רוצה לישון, או לבלות עם חברים, אבל היא מוותרת על הרצון שלה כדי למלא את הרצון שלו. זה לא אומר שלא מתעוררים בה כל מיני תסכולים וכעסים, אך היא מתעלה מעל כל אלה, מוותרת על הרצון שלה ועושה מה שעליה לעשות. כלומר אהבת אמת בנוייה מוויתורים.

אצל אמהות זו אהבה טבעית, אך עלינו, בני האדם, ללמוד אותה. אין היא בטבענו. ההיפך, “יצר לב האדם רע מנעוריו”. מטבענו אנו בנויים לדאוג לעצמנו. אפשר לראות זאת כבר אצל תינוקות. שימו שני תינוקות ביחד וצעצוע אחד ביניהם – כל אחד ימשוך לעצמו.
כפי שאמרנו, אהבת אמת בנוייה מוויתורים. אולם כשאנו נתקלים במשוכה זו – אנו נרתעים ממנה כמפני אש. “מה, שאני אצא פראייר? אבל אני צודק”, וכולי. וכך האהבה נעלמת לה כלא הייתה, או אפילו הופכת לשנאה. כלומר, קשה להתעלות מעל האגו, לוותר על הרצון שלי ולחשוב על הרצון של הזולת. זה מנוגד לטבענו. זה מעורר בנו התנגדות עצומה, ולכן רבים מאיתנו פשוט “נוטשים את הספינה” בשלב זה או אחר, ולא מגיעים למטרה הנכספת.

לכן, כדי שנזכה להשיג את אותה אהבה מופלאה שהופכת את חיינו לקסם אחד גדול, עלינו ללמוד כיצד להפוך את טבענו מהמושך לעצמו למעניק לשני. “מיהו גיבור – הכובש את יצרו”. ואין הכוונה ליצר המיני דווקא, אלא היצר האגואיסטי שלנו שרוצה לבלוע הכול לעצמו, ושבעצם רק מביא לנו צרות וייסורים, (ומצב העולם כיום משקף הייטב עובדה זו), ובמקום זה נעשה מהפכה אמיתית ונכוון את עצמנו להשפיע טוב לשני – אז נהיה ראויים לזכות באהבת אמת. כלומר גיבורים הם אלו שזוכים להגיע לאהבה אמיתית – לגן עדן. כאשר יקויים בנו הפסוק “ואהבת לרעך כמוך” נהיה מאושרים. וזה מה שכולם רוצים, לא כן?