תקופת מלחמת השחרור 2

בבוקרו של ה 1 במאי 1948 החלה המתקפה הגדולה על כפר סאלד, דן, דפנה, בית הלל ולהבות הבשן, שהייתה מתואמת עם המתקפה הלבנונית על איזור רמות נפתלי.  בשעה 7 בבוקר רוב המגינים בישובים היו בעמדותיהם. המתקפה הייתה קשה אך הסבה נזק קטן יחסית ברכוש ובנפש לישובים.   

מה שהיה חשוב מאד לכולנו – שהאויב לא השיג את מטרתו: השתלטות על עמק החולה. לאחר המתקפה, ממשיכה להיות בניאס בסיס להטרדה והתנכלות בלתי פוסקת לישובים היהודים שבשכנותו. אך ב 14 למאי בערב, שעות ספורות לפני הכרזת המדינה היהודית, מגיע המתח לשיאו כאשר שיירות הצבא הסורי המצויד בטנקים, ותותחים, עובר לנגד עיניהם של מגיני הישוב בדרכו למתקפה אחרת, על עמק הירדן.  כבר בתחילתה של מתקפה זו, מרעיד את בניאס וסביבתה רעש פיצוץ אדיר המבשר את קיצו של הגשר הגדול על כביש בניאס מרג'-עיון, צפונית מזרחית לקיבוץ דן. פיצוץ גשר זה, הוא אחת מפעולות החבלה שנעשו מעבר לגבול הסורי- לבנוני במטרה להקל על מגיני עמק הירדן, ע"י שיבוש מעברם של גייסות האויב לעזרת הצבא הסורי- לבנוני התוקף את ישובינו בעמק הירדן.

בהמשך, יוצאת יחידה של הפלמ"ח לעבר בניאס במטרה לפוצץ את הגשר שעל הכביש הראשי ולשבש באמצעות מרגמות את חיי התושבים בבניאס ולמנוע מהם תמיכה בצבא. ואז, נכנסת לפעולה הארטילריה הישראלית במשולב עם כוח אווירי, על מנת לבצע פעולת תגמול על הרעשת הישובים בארטילריה יום קודם לכן. גם הפלמ"ח מתארגן לפעולה נגד בניאס, אך ירי צפוף של מרגמות מחייב את לוחמיו לשוב למוצביהם.

פעמים רבות עלו בנו, החברים בישוב היהודי, מחשבות ותהיות ביחס למה שמתרחש מאחורי קווי האויב. איזה מחשבות מטרידות את הרועים והפלאחים תושבי בניאס שהכרנו והיו ידידים ושכנים טובים במשך תקופה?…  אך לצערנו לא נודע לנו דבר באותו זמן. נשארנו עם שאלות אלה גם בעת חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה כשבליבנו תקווה שהוא יומר בהקדם להסכם של שלום אמת.

כידוע התבדו תקוותינו ובמשך שנות הניתוק משכנינו בבניאס היינו עדים לתקופות של רגיעה ותקופות של התלקחות מחודשת בגבול לסרוגין. תקופות אלה, היו לרוב בבואה לזעזועים הפוליטיים והחברתיים בסוריה.  לצערנו, מה שנשאר ללא שינוי, הייתה השנאה הבלתי מתפשרת אלינו, השכנים היהודים.

מה צופן העתיד לאזורנו ולבניאס כצומת דרכים עתיקה? הרבה שנים לאחר מלחמת 6 הימים – זוהי עדיין שאלה פתוחה.