נדיה לא האמינה זה יקרה לה

היא חיכתה לזה כל כך הרבה שנים, שנים של סבל , של ייסורים, של עצבות תהומית שנדמה היה שאין ממנה מוצא עד שמצאה את בני ברוךהיא לא האמינה שהיא תצא מזה, שהיא תצליח אי פעם להרים את הראש משאול התחתיות של שהיא נמצאת בו. נדיה היתה מיואשת, היא כמעט כבר השלימה עם זה שהיא לא תהיה לעולם עוד שמחה והיא לא תהיה לעולם עוד שלמה והיא לא תוכל בחיים לחייך באמת. לחייך על אמת.

היא הרימה ידיים, וכבר לא ניסתה להילחם. היא שרפה את כל הדרכים, מיתה את כל האפשרויות ולא היתה אבן שלא הפכה אמצעי שהיא לא פנתה אליו. היא ניסתה את הכל.  היא לא חשבה שזה יכול לקרות לה כבר, היא לא חלמה שזה יעבור, היא כמעט גם ויתרה על האפשרות שתצליח לחיות, כמו כולם, או כמו שכולם חיים לפי מה שהיא חושבת, לפי מה שהיא רואה.  אבל קרה לה נס. לנדיה קרה הנס שהיא פיללה לו, אז, כשעוד היה לה כוח והיא חשבה שיש מצב שהיא תרים את הראש. הנס שקרה לנדיה היה בלתי יואמן בשבילה, והגם שהוא קרה בשלבים ולא בבת את, היא עדיין לא האמינה שזה פתאום קרה לה כשהגיעה אל בני ברוך בכלל.

אבל, אם לומר את האמת, זה לא פתאום קרה לה. ניסים לא קורים ככה פתאום, משום מקום. נדיה נלחמה שנים. היא עשתה את כל מה שידעה שצריך לעשות, בשיניים היא החזיקה בכל הפעולות בסיזיפיות שהיא לא ראתה מהן שום תוצאה – ההיפך – היא ראתה שהיא הולכת אחורה. על פני הייאוש, הויתור, האכזבה, הכעס, העצב, הכאב, חוסר ההצלחה והזעקות – היא לא עזבה את הדרך שהכירה ובמה שהאמינה.

ברגעים החשוכים ביותר, שכבר נקודת האור האחרונה כמעט כבתה, היא לא הסכימה ועדיין הצדיקה, עדיין האמינה, עדיין קראה לישועה, התפללה ולא, נדיה ממש לא, אפילו לא לרגע, הכחישה פמליא של מעלה. וכשקרה לה הנס, היא ידעה שאותו הכל אליו היא נדבקה במשך כל אותם השנים, על פני כל אותם המכשולים, הוא הנס שלה. הרגשת הכח העליון, האור, הבורא הזה, שלקח את ידיה ומשך אותה למעלה. והוא היה איתה כל הזמן, רק, אבל רק, כי היא היתה איתו.